אני ממשיכה במסע בעקבות הדבורים לחג, והפעם: מחקר חדש חושף שהדבורים התפתחו לפני מעל 120 מיליון שנה ביבשת דרומית קדומה בשם גונדוואנה. יצאתי לבדוק את הנושא, וגיליתי שהדבש שלנו עתיק (ודרומי) יותר ממה שהיינו חושבים. כך מגיעה לפתרונה תעלומה ותיקה!
וגם: מה הקשר בין התפתחות הדבורים להתפתחות הפרחים?
באיזה דבש אתם טובלים את התפוח שלכם השנה, לכבוד החג? דבש הדרים? דבש ממבחר פרחי בר? או פשוט זה שהכי זול בסופר? מאחורי כל צנצנת דבש עומדת דבורה, ומאחורי כל דבורה עומד הפרח שהיא אספה ממנו את הצוף המתוק אל הכוורת כשיצאה למרעה (כן כן, גם דבורים רועות). וכמו שאנחנו מה שאנחנו אוכלים – הדבש שלנו הוא מה שהדבורים שהכינו אותו ינקו מהפרח.
אז מאילו פרחים אוכלות דבורי הדבש של ישראל? מי הם חובבי דבש הבצל בארץ, ואיזה סוג של דבש יוקרתי נמכר למדינות ערב? למה דבש מיובא לישראל, למרות ריבוי הכוורות כחול-לבן? ומה נעשה כיום כדי להעשיר את תזונתן של הדבורים?
כל התשובות – בכתבה חדשה שלי לכבוד החג בוואיינט.
שנה טובה ממני! 🙂
בין עצי אלון בני מאות שנים, נפגשה קבוצה מעורבת של יהודים וערבים. בשטח עשיר בצמחים ובבעלי חיים, שנמצא כיום בסכנת בנייה, הם מיפו את עצי היער, עשו מדיטציה מסביב למדורה – ובעיקר, עצרו לרגע ממרוץ החיים כדי למצוא יחד את שאיבדו בדרך. זכיתי להכיר את סיפורם, ולתעד אותו בכתבה חדשה שלי, שהתפרסמה לאחרונה ב-ynet. פייר, התרגשתי.
(צילום: יהל פורת, ארוא אגבריה ואמנון פקר)
אז זכיתי לראיין חוקרת ישראלית שגילתה משהו מדהים באמת: שמושבות של הבוטריל הפרחוני, בעל חיים מהמם שאתם לא מכירים, מזדקנות בשלמותן – ואז מצעירות שוב, כולם יחד. מטורף.
עוף החול, מה שנקרא, גרסת המציאות. או "אורשינה", בשמו התלמודי – השם שד"ר אושרת בן-חמו המוכשרת נתנה למעגל הזה.
היה לי מהמם להכיר את הסיפור ואת היצור הזה, ולכם יכול להיות מעניין לקרוא את הכתבה שלי בנושא, עכשיו ב-ynet:
(ותראו מה זה, היא עלתה גם ב"בחדרי חרדים")
צילום: ד"ר אושרת בן-חמו
הסיפור הזה הוא אמיתי. סיפרתי אותו על הבמה המהוללת של תיאטרון החאן הירושלמי, בערב סטוריטלינג מיוחד של "סיפור ירושלמי", שנערך בערב ט"ו באב 2023. נושא הערב, והסיפור, היה אהבה 🙂
בסיפורי, אני מדברת על דילמה שכל בחורה רווקה מתמודדת איתה מתישהו, כשכל מה שהיא רוצה זה… קשר רציני.
צפו:
"את תולדותיה אני רואה על פניה". מהמשפט הזה צמח לי סיפור שלם, קצר. ועכשיו, אני שמחה לספר לכם שהוא התפרסם בגיליון פרוזה מיוחד של כתב העת הספרותי "סלון הדחויים". מוזמנים ומוזמנות לקרוא:
את הסיפור הזה כתבתי כבר לפני כשנתיים. הוא התחיל מהכאב על הפטירה של דוטי, חתולתי האהובה. וגם ממחשבות על מה שראיתי בגופם של הסובבים אותי. והוא צמח לסיפור שלא דיבר על אף אחד משני אלה, אבל במובן מסוים, דווקא כן דיבר. אני שמחה שהוא מצא סופסוף בית טוב.
אפשר לקרוא את הגיליון המלא של "סלון הדחויים" ממש פה, אני גאה להופיע בו לצד שמות מרשימים מאוד. אפשר גם להשיג אותו בעותק חי ומודפס ב"נסיך הקטן" בירושלים וב"מובי דיק" וב"מדף הספרים של פאני" בת"א. וכרגיל, אפשר לקרוא עוד סיפורים שלי פה באתר :).
עריכה: מסתבר שהסיפור פורסם בעוד מקומות! במגזין גלויה ובאנתולוגיית סיפורי ריפוי לכבוד "יום ההשראה הבינלאומי". אז אפשר לקרוא אותו גם שם 🙂
כמה מהסיפורים המעניינים ביותר שאני מכירה מתחבאים בטבע שלנו. מי צריך סרטי אקשן כשיש צמחים שקטים אבל נועזים, בעלי חיים שעוברים על החוק ומרוץ חימוש בלתי-נלאה בין פורחים למצייצים.
סיפור כזה מתחבא גם בכתבה החדשה שלי, שפורסמה היום בוואיינט, וכוללת רכפתנים – צמח נפוץ מאוד שלא כדאי לכם ללעוס בשלמותו, בולבולים – הציפור עם השם המשעשע שבערך כל דבר הוא אוכל בשבילה, ומערכת מתוחכמת של פרוטקציה וחומרים ואנזימים וחיידקי מעיים – שאולי אפילו יכולה ללמד אותנו משהו על מניעת סרטן.
בואו לקרוא, יהיה מעניין, ואולי אף משעשע 😉
צילום: גיל קופילביץ
מהפך מתחולל כיום ביער האמזונס, ומאחוריו עומד חוקר: פרופ' פאולו ארטקסו, מהמדענים החשובים בעולם, חיבר את התוכנית שמיושמת כיום בברזיל כדי לשקם ולפאר מחדש את יער הגשם הפצוע. כשהוא ביקר בישראל לאחרונה, הלכתי לפגוש אותו.
ארטקסו סיפר לי איך עושים שינוי, הסביר מדוע כריתת היערות שביצעה ממשלת בולסונארו הייתה מנוגדת לחוקה – ולמעשה מיותרת, והשמיע מסר ברור כשמש ביער: "עדיין לא מאוחר מדי".
ראיון שהיה לי מרתק לערוך, עם אדם יחיד במינו, שבאמת ובתמים – משנה את העולם. וזה לא משהו שאפשר לומר על הרבה אנשים.
מכתבי אהבה מספרים לנו סיפורים גדולים מהחיים, על אהבות שזקוקות לשירותיהם כדי לחבר, לבטא, לכאוב ולכסוף. בימים שבהם המרחקים והכמיהה היו חלק מהיומיום והעט והנייר עוד לא הוחלפו במקלדות מהירות מדי, הרגש נפרס במלוא הדרו ביצירות האישיות הללו.
דרך משחק הקופסה "לאב לטר", שמשתעשע בקונספט, אדבר על העולם הכמעט-נמוג הזה, וכמובן – אקריא כמה פנינים מענגות ומלאות יצירתיות מקומץ מתוך מכתבי האהבה הגדולים בהיסטוריה. יהיה רומנטי מאוד – ובחייכם, מה רע בקצת רומנטיקה לפעמים ❤️
אפשר לשמוע את כל מילות האהבה ממש כאן:
או בכל אפליקציית פודקאסטים שבה לבכם חפץ:
וכרגיל, מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחרי הפודקאסט באפליקציית הפודקאסטים שלכם, להירשם לעדכונים מפי במייל, בפייסבוק (עושים לייק) או ישירות בדפדפן.
ואם בא לכם לחוש קצת רומנטיקה (טוב, ממש בעקיפין), אפשר לקנות את המשחק לאב לטר כאן.
האזנה מרגשת 😉
"תמיד דמיינתי את קוריאה כמקום מושלג, כאילו לא קיים שם קיץ. אהבתי לחשוב על ההיכלים שתחרויות הגוֹ מתקיימות בהם. ראיתי בעיני רוחי אולמות רחבים שתקרתם נמתחת השמיימה, מלאים בצופים שעיניהם האסייתיות לא משות לרגע משני השחקנים שיושבים במרכז האולם. מבטי השניים נעוצים באבנים השחורות והלבנות שעל לוח העץ. החוכמה זורחת מעיניהם. המיישרים שזוקפים את קומתם מנצנצים מעורפיהם כתכשיטים יקרים".
באוקטובר האחרון סיפור קצר שלי, "מה שקורה בלילות", התפרסם ב"היה יהיה", שנתון סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה שחלמתי שנים לפרסם בו. זה היה כיף, ונהניתי כל כך מהתגובות שקיבלתי מאנשים בעקבות הפרסום. היה נחמד להרגיש על המפה, והיה מהמם לראות את הסיפור שעמלתי עליו חודשים מודפס על דפים אמיתיים שבתוך ספר אמיתי, שאנשים אמיתיים כה רבים קראו.
למה אני מספרת לכם על זה דווקא עכשיו? כי התארחתי במועדון הקריאה הירושלמי של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה, יחד עם כותבות וכותבי סיפורים אחרים מתוך האסופה, ודיברתי על הסיפור. וזה היה כיף, להרגיש בתוך קהילה שקראה את הסיפור שלי והתעניינה, ולא ב"לבד" הזה של אני מול טקסט. איזה כיף שאנשים קוראים את מה שאני כותבת.
הסיפור מדבר על עולם שונה מאוד משלנו, שבו משחק הגוֹ האסייתי נמצא במרכז. ועל האופן שבו דברים שאנחנו לא מייחסים להם המון חשיבות משפיעים על כל מי שאנחנו.
התחלתי לכתוב את "מה שקורה בלילות" עוד ב-2021, בניסיון למהר וליצור משהו לקראת "היה יהיה" של אותה השנה – אבל הוא עוד לא היה בשל. שילבתי בו רעיונות ממחקר לתואר שני שהניסיון להוציא אותו לפועל נכשל עמוקות בגלל המציאות (אבל היי, לפחות יצא לי מזה סיפור!), יחד עם משחק שפותח חור הצצה אל אסיה ואל המחשבה האנושית. שנה אחרי שנטשתי את הסיפור, חזרתי אליו כמעט במקרה, במחשבה שאין שם עם מה לעבוד. טעיתי. שיניתי ומתחתי והפכתי והטלאתי, והפכתי את הנפל למשהו שאני באמת גאה בו.
"היה יהיה" הוא ספר מודפס, אז אין לינק בימינו. אבל אם בא לכם, יש לינק לקנייה של האסופה (שאף אחד לא מרוויח ממנה וכל העוסקים במלאכה נהדרים) כאן.
