הגפרור נדלק, ומיד כבה. היא הביטה בו בחוסר סבלנות.
"נו, אני צריכה עוד לסיים דברים לעבודה הערב".
הוא לא הסתכל עליה, ושלף גפרור נוסף. הפעם הוא נשבר לפני שנדלק.
מה היא כבר ציפתה שיקרה.
*
כבר מזמן לא טוב. לא טוב לא טוב. אבל נשארים. מחזיקים. כי הילדים. כי ההרגל. כי זוכרים, שפעם. היא שוב ושוב מתאכזבת. הוא מנסה שלא לחשוב על שרע, עד כמה שאפשר. הם חיים באותו בית. והאוויר ביניהם ריק.
*
הגפרור הבא לא נדלק בכלל. שניים נוספים נכבים מהר כל כך ברוח של דצמבר. שמונה נרות של היום האחרון־בהחלט שיכול להיות בו אור מסתכלים אליהם מהחנוכייה. טריים, הלהבה לא נגעה בהם מעולם.
"אולי יש לך מצית?" הוא מקווה.
"אתה יודע שהפסקתי".
"כן, אבל… בכל זאת".
ההבעה החמוצה על פניה. "בכל זאת, לא. אין לי".
עוד גפרור מוצא את מותו המהיר־מדי.
*
בימים הטובים היה אור ביניהם. אש אהבה מילאה אותם. והניצוץ הזה, בעין. הגיץ. הנקודה הקטנה מתחת לקשתית שבערה, בערה, כשראו זה את זו. כשחשבו. כשאהבו. פעם, זה היה קיים.
*
גפרור אחד נותר, ושמונה נרות בתולים. כמעט הזמן לוותר וללכת. האוויר מקפיא והעננות אפורה. הגפרור בידו, והקופסה בשנייה. היא מגנה בידה על כפיס העץ הדק, מכסה. והוא נדלק. עוברת שנייה, ושתיים, והלהבה נותרת. "מהר!" היא אומרת, והוא מדליק. נר אחד, ושניים, וחמישה, ושמונה, ואפילו שמש שמנצח על כולם. והאור גדול ובוהק ולוהט ביניהם.
"גפרור אחד לשמונה נרות", הוא צוחק. "ממש נס חנוכה".
היא מחייכת, לרגע.
האוויר עוד קר. החורף החשוך עדיין בשיאו. אבל בעיניה שמביטות בו ובעיניו שמביטות בה, אור החנוכייה משתקף. מתחת לקשתיותיהם של שני בני זוג ותיקים, הוא נוצץ כגיץ קטן. בוער.
(נכתב בסדנת כתיבה אקראית לחנוכה)