איך פלפלים חריפים פותרים את בעיות הפילים של בוצואנה?
הפרק הקצרצר השני של סדרת הרשת שלי, "סיפורים מאפריקה", עכשיו באוויר. ובו סיפור מרתק על "הדברת מזיקים" מסוג אחר. ועל מדינה אפריקאית קצת שונה. בואו לראות 🙂
אמל"ק: הפרק הראשון של סדרת רשת חדשה שכתבתי ושאני מגישה, עם סיפורים מעניינים מאפריקה, עכשיו אונליין!
טיילתי הרבה בעולם. אני יכולה לספר לכם איך לשכנע יפני לדבר איתכם אנגלית, איפה (לא) לאכול ופל בבלגיה ואיך נראית השקיעה בשני הקטבים של כדור הארץ. אבל בשלב מסוים של חיי הבנתי שאפריקה היא קצת חידה בשבילי. ביקרתי שם (בעיקר בדרום אפריקה), אבל כמו לרבים מאיתנו, היבשת הגדולה בעולם נראתה גם לי כמו גוש אחיד יחסית. והיה לי ברור שזה לא באמת המצב. שזה לא יכול להיות.
אז החלטתי ללמוד. וכמו שאני אוהבת לעשות, ושעשיתי גם בפודקאסט – לספר גם לכם על מה שלמדתי. והפעם, הדלקתי גם את המצלמה, ויצרתי סדרת רשת קצרה, של 5 פרקים (נכון לעכשיו לפחות), כל אחד מהם קצרצר – כדקה וחצי, קצר יותר מהטקסט הזה :). בכל פרק אביא סיפור אחד ממדינה אחת באפריקה – סיפור משעשע, מפתיע, מקורי או הזוי – ותמיד אמיתי לגמרי.
לשמחתי, מצאתי גם בית לסדרה – רלוונט, גוף תקשורת חדש שמבעבע עכשיו מתחת לפני השטח, בעיקר באינטרנט אבל גם בערוץ 22 ביס, ושמרכז בתוכו כמה מהשמות הגדולים בתקשורת כיום.
בפרק הבכורה אני מדברת על ראש פינה. נו, העיירה הנחמדה ההיא בנמיביה.
אז לכל מי ששאלו אותי איפה הייתי לאחרונה – התשובה היא שבכל מיני מקומות, אבל גם… באפריקה.
במסגרת עבודתי הטרייה כמנהלת התוכן של עמותת JGive גיליתי שיש דבר כזה מתנות לאביונים. שבכל פורים, חוץ מלהתחפש ולתת משלוחי מנות וכאלה, אמורים ללכת ולתרום לעניים, או למי שזקוקים לכך. כשחפרתי עוד קצת גיליתי שזה לא סתם ציווי יבש, אלא שיש במנהג הקצת-נשכח הזה פוטנציאל להשיג טיפה מהאחדות שלא יזיק לנו יותר ממנה בימים האלה. ובשנה המורכבת הזו, זו יכולה גם להיות דרך אמיתית לעזור. אז החלטתי להכין על זה כתבה, שהתפרסמה בוואיינט (וגם בוואיינט אנגלית).
כתבה ראשונה שלי אחרי זווית, במקום החדש. מקווה שיהיו עוד הרבה, ושיהיו מוצלחות ומעניינות. ומקווה שתהנו לקרוא.
הכחשת החיסונים היא תופעה משונה מאוד שקיבלה הרבה יותר מדי חשיפה בזמן הקורונה. ובאמריקה זה הרבה יותר גרוע מאשר כאן. בכתבה חדשה שלי אני מספרת על מחקר שהראה שכמחצית מהאמריקאים חוששים לחסן את הכלבים שלהם – בחיסוני שגרה שמצילים חיים של כלבים ובני אדם. פה בארץ לשמחתנו המצב טוב יותר, אבל גם כאן – סופר-חשוב לחסן את הכלבים והחתולים. אני רואה ברחוב מה קורה לחתולים לא-מחוסנים… זה נורא ואיום.
בכל מקרה, הנה כתבה חדשה שלי. אחריה צפו לירידה מסוימת בכמות הכתבות עקב שינויים מקצועיים אצלי – אבל צפו גם לדברים מגניבים אחרים שאני מחכה כבר כמה זמן לספר לכם עליהם :).
גם בסביבה, זו הייתה שנה מאתגרת. התחלנו עם ביטול המס על חד-פעמי, סיימנו בשיא מלחמה – שלה גם השלכות סביבתיות משמעותיות, ובאמצע היו לנו שלל סיפורי בעלי חיים, חיידקים, צמחים, טבע, פטריות, מינים פולשים – ומה לא. בעודי מסתכלת קדימה אל 2024, עברתי על 2023, החל מאוקטובר הנורא וגם לפני. וסיכמתי את השנה, בסביבה.
הגפרור נדלק, ומיד כבה. היא הביטה בו בחוסר סבלנות. "נו, אני צריכה עוד לסיים דברים לעבודה הערב". הוא לא הסתכל עליה, ושלף גפרור נוסף. הפעם הוא נשבר לפני שנדלק. מה היא כבר ציפתה שיקרה. * כבר מזמן לא טוב. לא טוב לא טוב. אבל נשארים. מחזיקים. כי הילדים. כי ההרגל. כי זוכרים, שפעם. היא שוב ושוב מתאכזבת. הוא מנסה שלא לחשוב על שרע, עד כמה שאפשר. הם חיים באותו בית. והאוויר ביניהם ריק. * הגפרור הבא לא נדלק בכלל. שניים נוספים נכבים מהר כל כך ברוח של דצמבר. שמונה נרות של היום האחרון־בהחלט שיכול להיות בו אור מסתכלים אליהם מהחנוכייה. טריים, הלהבה לא נגעה בהם מעולם. "אולי יש לך מצית?" הוא מקווה. "אתה יודע שהפסקתי". "כן, אבל… בכל זאת". ההבעה החמוצה על פניה. "בכל זאת, לא. אין לי". עוד גפרור מוצא את מותו המהיר־מדי. * בימים הטובים היה אור ביניהם. אש אהבה מילאה אותם. והניצוץ הזה, בעין. הגיץ. הנקודה הקטנה מתחת לקשתית שבערה, בערה, כשראו זה את זו. כשחשבו. כשאהבו. פעם, זה היה קיים. * גפרור אחד נותר, ושמונה נרות בתולים. כמעט הזמן לוותר וללכת. האוויר מקפיא והעננות אפורה. הגפרור בידו, והקופסה בשנייה. היא מגנה בידה על כפיס העץ הדק, מכסה. והוא נדלק. עוברת שנייה, ושתיים, והלהבה נותרת. "מהר!" היא אומרת, והוא מדליק. נר אחד, ושניים, וחמישה, ושמונה, ואפילו שמש שמנצח על כולם. והאור גדול ובוהק ולוהט ביניהם. "גפרור אחד לשמונה נרות", הוא צוחק. "ממש נס חנוכה". היא מחייכת, לרגע. האוויר עוד קר. החורף החשוך עדיין בשיאו. אבל בעיניה שמביטות בו ובעיניו שמביטות בה, אור החנוכייה משתקף. מתחת לקשתיותיהם של שני בני זוג ותיקים, הוא נוצץ כגיץ קטן. בוער.
ההייטקיסטים של העוטף מצאו את עצמם השבוע הרחק מהתופת, בדובאי. במקום המשלחת הישראלית המנופחת שהייתה אמורה להגיע לוועידת האקלים של האו"ם הוחלט לשלוח משלחת מצומצמת מאוד שבליבה אנשי קלינטק וקליימטק – שהם והחברות שאותן הם מנהלים סבלו הרבה במתקפת ה-7 באוקטובר ואחריה, כולל אבדות טראגיות בנפש.
שוחחתי איתם לכבוד הנסיעה, ושמעתי על הקשיים – וגם על התקוות לקראת המפגש הבינלאומי.
לפעמים, הכתבות הכי חשובות הן אלה שהכי קשה לכתוב. על פניו, דיווחתי על זיהומים סביבתיים-בריאותיים בעוטף בעקבות מתקפת הפתע והמלחמה, לא על נרצחים או פצועים או חטופים. אבל בכל מילה שהמרואיינים אמרו, בכל מילה שכתבתי, ככל שהבנתי יותר את עומק הנזק – האסון הנורא של ה-7 באוקטובר ניבט אליי מן הקרקע, המים והאוויר. דרך הזיהום שקליעים יצרו, ראיתי את היריות. דרך גגות האסבסט שנשברו, את הרקטות שממלאות גם היום את השמיים.
המתקפה של חמאס יצרה בעוטף זיהומים סביבתיים מסוכנים מאוד לבריאות, שחובה-חובה לטפל בהם כחלק מהשיקום הקריטי של האזור, לפני שאנשים יחזרו לשם. כי לא מגיע להם להיפגע יותר ממה שהם כבר נפגעו. ולמי שכבר שם, מומחים ממליצים בחום במינימום לעטות מסכת פנים טובה וכפפות.
כעסתי כשקראתי את ההתבטאות הפרו-פלסטינית של גרטה טונברג, אחרי שהיא לא טרחה לומר מילה על האירועים המזעזעים של ה-7 באוקטובר. אין לי ספק שהתבטאויות כמו אלה לא רק מזיקות לישראל, אלא גם למאבק הסביבתי שגרטה היא ממוביליו. חשוב להבהיר שסביבה היא לא עניין של ימין ושמאל – אלא של כולנו, תושבי כדור הארץ, והתבטאויות כמו של גרטה יוצרות פוליטיזציה מסוכנת שלו.
כתבתי המון בחיי, אבל מעולם לא טור דעה. אבל יש לי דעה. וזה היה הטקסט העיתונאי המהיר ביותר שכתבתי אי-פעם. מאז שהתפרסם הבוקר, הוא זוכה לכמות גבוהה מאוד של כניסות בוואיינט. מוזמנים ומוזמנות לקרוא ולהפיץ, ושיהיו לנו ימים שקטים.