אני ממשיכה במסע בעקבות הדבורים לחג, והפעם: מחקר חדש חושף שהדבורים התפתחו לפני מעל 120 מיליון שנה ביבשת דרומית קדומה בשם גונדוואנה. יצאתי לבדוק את הנושא, וגיליתי שהדבש שלנו עתיק (ודרומי) יותר ממה שהיינו חושבים. כך מגיעה לפתרונה תעלומה ותיקה!
וגם: מה הקשר בין התפתחות הדבורים להתפתחות הפרחים?
באיזה דבש אתם טובלים את התפוח שלכם השנה, לכבוד החג? דבש הדרים? דבש ממבחר פרחי בר? או פשוט זה שהכי זול בסופר? מאחורי כל צנצנת דבש עומדת דבורה, ומאחורי כל דבורה עומד הפרח שהיא אספה ממנו את הצוף המתוק אל הכוורת כשיצאה למרעה (כן כן, גם דבורים רועות). וכמו שאנחנו מה שאנחנו אוכלים – הדבש שלנו הוא מה שהדבורים שהכינו אותו ינקו מהפרח.
אז מאילו פרחים אוכלות דבורי הדבש של ישראל? מי הם חובבי דבש הבצל בארץ, ואיזה סוג של דבש יוקרתי נמכר למדינות ערב? למה דבש מיובא לישראל, למרות ריבוי הכוורות כחול-לבן? ומה נעשה כיום כדי להעשיר את תזונתן של הדבורים?
כל התשובות – בכתבה חדשה שלי לכבוד החג בוואיינט.
שנה טובה ממני! 🙂
בין עצי אלון בני מאות שנים, נפגשה קבוצה מעורבת של יהודים וערבים. בשטח עשיר בצמחים ובבעלי חיים, שנמצא כיום בסכנת בנייה, הם מיפו את עצי היער, עשו מדיטציה מסביב למדורה – ובעיקר, עצרו לרגע ממרוץ החיים כדי למצוא יחד את שאיבדו בדרך. זכיתי להכיר את סיפורם, ולתעד אותו בכתבה חדשה שלי, שהתפרסמה לאחרונה ב-ynet. פייר, התרגשתי.
(צילום: יהל פורת, ארוא אגבריה ואמנון פקר)
אז זכיתי לראיין חוקרת ישראלית שגילתה משהו מדהים באמת: שמושבות של הבוטריל הפרחוני, בעל חיים מהמם שאתם לא מכירים, מזדקנות בשלמותן – ואז מצעירות שוב, כולם יחד. מטורף.
עוף החול, מה שנקרא, גרסת המציאות. או "אורשינה", בשמו התלמודי – השם שד"ר אושרת בן-חמו המוכשרת נתנה למעגל הזה.
היה לי מהמם להכיר את הסיפור ואת היצור הזה, ולכם יכול להיות מעניין לקרוא את הכתבה שלי בנושא, עכשיו ב-ynet:
(ותראו מה זה, היא עלתה גם ב"בחדרי חרדים")
צילום: ד"ר אושרת בן-חמו
כמה מהסיפורים המעניינים ביותר שאני מכירה מתחבאים בטבע שלנו. מי צריך סרטי אקשן כשיש צמחים שקטים אבל נועזים, בעלי חיים שעוברים על החוק ומרוץ חימוש בלתי-נלאה בין פורחים למצייצים.
סיפור כזה מתחבא גם בכתבה החדשה שלי, שפורסמה היום בוואיינט, וכוללת רכפתנים – צמח נפוץ מאוד שלא כדאי לכם ללעוס בשלמותו, בולבולים – הציפור עם השם המשעשע שבערך כל דבר הוא אוכל בשבילה, ומערכת מתוחכמת של פרוטקציה וחומרים ואנזימים וחיידקי מעיים – שאולי אפילו יכולה ללמד אותנו משהו על מניעת סרטן.
בואו לקרוא, יהיה מעניין, ואולי אף משעשע 😉
צילום: גיל קופילביץ
מהפך מתחולל כיום ביער האמזונס, ומאחוריו עומד חוקר: פרופ' פאולו ארטקסו, מהמדענים החשובים בעולם, חיבר את התוכנית שמיושמת כיום בברזיל כדי לשקם ולפאר מחדש את יער הגשם הפצוע. כשהוא ביקר בישראל לאחרונה, הלכתי לפגוש אותו.
ארטקסו סיפר לי איך עושים שינוי, הסביר מדוע כריתת היערות שביצעה ממשלת בולסונארו הייתה מנוגדת לחוקה – ולמעשה מיותרת, והשמיע מסר ברור כשמש ביער: "עדיין לא מאוחר מדי".
ראיון שהיה לי מרתק לערוך, עם אדם יחיד במינו, שבאמת ובתמים – משנה את העולם. וזה לא משהו שאפשר לומר על הרבה אנשים.
כששמעתי לראשונה את סיפורו של טוביאס קרטר, היה לי ברור שאת הכתבה עליו אני חייבת לכתוב בעצמי. טוביאס טייל מסביב לעולם (כמו שעשיתי גם אני) במשך שנים – ואז החליט לקבל על עצמו שליחות. תחת תנאים בלתי-אפשריים ובלי שום ניסיון בתחום, הוא קנה ושיפץ ספינה ישנה, והשיט אותה אל אזור הקוטב הצפוני. כשחזר, הוא התחיל לספר לעולם על שגילה.
הייתי שם כדי להקשיב לו.
(ואגב, היא התפרסמה גם ב"בחדרי חרדים")
צילום: Julien Fumard
אנחנו לא רואים חיידקים בסרטי נשיונל ג'אוגרפיק. הרבה יותר מרגש לראות אריות רודפים אחרי איילות, פילים שמקיימים חיים חברתיים או פינגווינים שהולכים מצחיק. עם זאת, מסתבר שעולמם של החיידקים מורכב משחשבנו, ושגם שם – יש דרמות.
בכתבה שלי שהתפרסמה בוואיינט אני מספרת על תגלית ישראלית מרגשת, שחושפת התנהגות יוצאת דופן של חיידקים שהייתה מוכרת בעבר רק מבעלי חיים: התגודדות של קבוצת פרטים סביב טורף גדול והבסה שלו בכוחות משותפים.
צילום: mostly*harmless, Flickr, CC BY-NC 2.0
זו כנראה אחת הכתבות הכי חשובות שכתבתי.
כשדוטי, החתולה שלי, הלכה לעולמה אחרי שהייתה איתי 17 שנה, הרגשתי שאיבדתי בת משפחה. הכאב שחשתי היה אדיר. אבל היחס שקיבלתי מהחברה היה מזלזל יחסית, כי היא הייתה "רק" חתולה. אני לא יכולה לספור כמה אנשים אמרו לי פשוט לאמץ חתול חדש, כאילו נלקח ממני משהו חסר משמעות.
כמעט שנה אחרי, הייתי בוובינר בנושא אבל על בעלי חיים, וגיליתי שלמה שחוויתי יש שם, "יגון משולל זכויות". שכל כך הרבה אחרים חווים את מה שאני חווה. שהמודעות למה שאנחנו עוברים בחברה נמוכה מאוד. ושהעובדה הזו מחמירה משמעותית את הכאב האדיר-גם-ככה של רבים מאוד במצבי.
אז כתבתי על זה כתבה, שעוררה הדים. אני מראיינת בה את סטפני רוג'רס, המומחית שדיברה באותו וובינר, ואת מומחית החתולים ריבי מאיר, והיא פורסמה ב-ynet. כדי לעזור למי שאיבדו, ולספר למי שסובב אותם.
אני אוהבת ענבים. ומחבבת תירס. וניזונה כל הזמן מתוצרי חיטה כמו לחם. ובטח גם אתם, לפחות חלק מהנ"ל. אבל את כל הדברים האלה צריך להשקות, זה מין קטע כזה של גידולים חקלאיים. ומסתבר שבקרוב מאוד, שלושת אלה יזדקקו להשקיה רבה יותר באזור שלנו, של אגן הים התיכון – וכל זה כשמקורות המים באזור, כמו שאנחנו יודעים היטב, רק הולכים ומידלדלים. בואו לקרוא על זה, בכתבה החדשה שלי בוואיינט.
