קטגוריה: סיפורים קצרים

הגפרור נדלק, ומיד כבה. היא הביטה בו בחוסר סבלנות.
"נו, אני צריכה עוד לסיים דברים לעבודה הערב".
הוא לא הסתכל עליה, ושלף גפרור נוסף. הפעם הוא נשבר לפני שנדלק.
מה היא כבר ציפתה שיקרה.
*
כבר מזמן לא טוב. לא טוב לא טוב. אבל נשארים. מחזיקים. כי הילדים. כי ההרגל. כי זוכרים, שפעם. היא שוב ושוב מתאכזבת. הוא מנסה שלא לחשוב על שרע, עד כמה שאפשר. הם חיים באותו בית. והאוויר ביניהם ריק.
*
הגפרור הבא לא נדלק בכלל. שניים נוספים נכבים מהר כל כך ברוח של דצמבר. שמונה נרות של היום האחרון־בהחלט שיכול להיות בו אור מסתכלים אליהם מהחנוכייה. טריים, הלהבה לא נגעה בהם מעולם.
"אולי יש לך מצית?" הוא מקווה.
"אתה יודע שהפסקתי".
"כן, אבל… בכל זאת".
ההבעה החמוצה על פניה. "בכל זאת, לא. אין לי".
עוד גפרור מוצא את מותו המהיר־מדי.
*
בימים הטובים היה אור ביניהם. אש אהבה מילאה אותם. והניצוץ הזה, בעין. הגיץ. הנקודה הקטנה מתחת לקשתית שבערה, בערה, כשראו זה את זו. כשחשבו. כשאהבו. פעם, זה היה קיים.
*
גפרור אחד נותר, ושמונה נרות בתולים. כמעט הזמן לוותר וללכת. האוויר מקפיא והעננות אפורה. הגפרור בידו, והקופסה בשנייה. היא מגנה בידה על כפיס העץ הדק, מכסה. והוא נדלק. עוברת שנייה, ושתיים, והלהבה נותרת. "מהר!" היא אומרת, והוא מדליק. נר אחד, ושניים, וחמישה, ושמונה, ואפילו שמש שמנצח על כולם. והאור גדול ובוהק ולוהט ביניהם.
"גפרור אחד לשמונה נרות", הוא צוחק. "ממש נס חנוכה".
היא מחייכת, לרגע.
האוויר עוד קר. החורף החשוך עדיין בשיאו. אבל בעיניה שמביטות בו ובעיניו שמביטות בה, אור החנוכייה משתקף. מתחת לקשתיותיהם של שני בני זוג ותיקים, הוא נוצץ כגיץ קטן. בוער.

(נכתב בסדנת כתיבה אקראית לחנוכה)

"את תולדותיה אני רואה על פניה". מהמשפט הזה צמח לי סיפור שלם, קצר. ועכשיו, אני שמחה לספר לכם שהוא התפרסם בגיליון פרוזה מיוחד של כתב העת הספרותי "סלון הדחויים". מוזמנים ומוזמנות לקרוא:

את הסיפור הזה כתבתי כבר לפני כשנתיים. הוא התחיל מהכאב על הפטירה של דוטי, חתולתי האהובה. וגם ממחשבות על מה שראיתי בגופם של הסובבים אותי. והוא צמח לסיפור שלא דיבר על אף אחד משני אלה, אבל במובן מסוים, דווקא כן דיבר. אני שמחה שהוא מצא סופסוף בית טוב.

אפשר לקרוא את הגיליון המלא של "סלון הדחויים" ממש פה, אני גאה להופיע בו לצד שמות מרשימים מאוד. אפשר גם להשיג אותו בעותק חי ומודפס ב"נסיך הקטן" בירושלים וב"מובי דיק" וב"מדף הספרים של פאני" בת"א. וכרגיל, אפשר לקרוא עוד סיפורים שלי פה באתר :).

עריכה: מסתבר שהסיפור פורסם בעוד מקומות! במגזין גלויה ובאנתולוגיית סיפורי ריפוי לכבוד "יום ההשראה הבינלאומי". אז אפשר לקרוא אותו גם שם 🙂

"תמיד דמיינתי את קוריאה כמקום מושלג, כאילו לא קיים שם קיץ. אהבתי לחשוב על ההיכלים שתחרויות הגוֹ מתקיימות בהם. ראיתי בעיני רוחי אולמות רחבים שתקרתם נמתחת השמיימה, מלאים בצופים שעיניהם האסייתיות לא משות לרגע משני השחקנים שיושבים במרכז האולם. מבטי השניים נעוצים באבנים השחורות והלבנות שעל לוח העץ. החוכמה זורחת מעיניהם. המיישרים שזוקפים את קומתם מנצנצים מעורפיהם כתכשיטים יקרים".

באוקטובר האחרון סיפור קצר שלי, "מה שקורה בלילות", התפרסם ב"היה יהיה", שנתון סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה שחלמתי שנים לפרסם בו. זה היה כיף, ונהניתי כל כך מהתגובות שקיבלתי מאנשים בעקבות הפרסום. היה נחמד להרגיש על המפה, והיה מהמם לראות את הסיפור שעמלתי עליו חודשים מודפס על דפים אמיתיים שבתוך ספר אמיתי, שאנשים אמיתיים כה רבים קראו.

למה אני מספרת לכם על זה דווקא עכשיו? כי התארחתי במועדון הקריאה הירושלמי של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה, יחד עם כותבות וכותבי סיפורים אחרים מתוך האסופה, ודיברתי על הסיפור. וזה היה כיף, להרגיש בתוך קהילה שקראה את הסיפור שלי והתעניינה, ולא ב"לבד" הזה של אני מול טקסט. איזה כיף שאנשים קוראים את מה שאני כותבת.

הסיפור מדבר על עולם שונה מאוד משלנו, שבו משחק הגוֹ האסייתי נמצא במרכז. ועל האופן שבו דברים שאנחנו לא מייחסים להם המון חשיבות משפיעים על כל מי שאנחנו.

התחלתי לכתוב את "מה שקורה בלילות" עוד ב-2021, בניסיון למהר וליצור משהו לקראת "היה יהיה" של אותה השנה – אבל הוא עוד לא היה בשל. שילבתי בו רעיונות ממחקר לתואר שני שהניסיון להוציא אותו לפועל נכשל עמוקות בגלל המציאות (אבל היי, לפחות יצא לי מזה סיפור!), יחד עם משחק שפותח חור הצצה אל אסיה ואל המחשבה האנושית. שנה אחרי שנטשתי את הסיפור, חזרתי אליו כמעט במקרה, במחשבה שאין שם עם מה לעבוד. טעיתי. שיניתי ומתחתי והפכתי והטלאתי, והפכתי את הנפל למשהו שאני באמת גאה בו.

"היה יהיה" הוא ספר מודפס, אז אין לינק בימינו. אבל אם בא לכם, יש לינק לקנייה של האסופה (שאף אחד לא מרוויח ממנה וכל העוסקים במלאכה נהדרים) כאן.

תמיד כל כך כיף כשסיפורים שלי מתפרסמים. במיוחד כאלה שהשקעתי בהם הרבה. כמו זה.

"על פני הים" הוא סיפור מדע בדיוני שמתרחש בין ירושלים העתידית לירח האטרקטיבי ביותר של צדק, ושעוקב אחרי גיבורה צעירה שעוזבת את עברה הטראומטי מאחור לטובת מקום טוב יותר – או כך היא מקווה, לפחות.

הסיפור התפרסם במסגרת פרויקט הסיפורים של כנס מאורות למד"ב, לצד יצירותיהם של כמה מכותבי המד"ב והפנטזיה הטובים ביותר שיש היום בישראל – וזה באמת מרגש.

**

כשהבנתי שאני עומדת לכתוב סיפור מד"ב טהור, המחשבות שלי נדדו מיד לירח אירופה – כנראה הגוף השמימי שהסיכוי למצוא בו חיים הוא הגבוה ביותר. כבר מילדות דמיינתי את החיים שיכולים להיות שם – באוקיינוס המים הזורמים שמתחבא מתחת לשכבת הקרח שנמתחת לכל אורך הפלנטה. דמיינתי בני אדם מגיעים לשם, ועומדים על פני השטח של הירח, ים אדיר ומלא חיים זרים ומוזרים תחת רגליהם. כבר כטינאייג'רית היה לי ברור שייצא מכל הדמיונות האלה סיפור. רק עכשיו גיליתי איזה. ומי יודע, אולי הוא לא יהיה האחרון.

ומהצד השני, ישנה ירושלים. שאליה עלינו לרגל לאורך כל השנים. העיר האהובה שלי, על יתרונותיה – וגם על חסרונותיה הרבים. הפרויקט כולו מאגד את סיפוריהם הבדיוניים של אלה שבאים אליה, מהסיבות הכה-רבות שיכולות למשוך אותנו אל העיר. אני לא יודעת איך ירושלים תיראה בעתיד הרחוק. הניחוש שלי הוא שהרבה ממה שהופך אותה למה שהיא יישאר תמיד. ויכול להיות גם שבמובנים רבים, היא תשתנה מן הקצה אל הקצה.

נהניתי מאוד לכתוב את הסיפור הזה, להפליג בדמיון וברגש. מקווה שתיהנו גם אתם לקרוא אותו.

לסיפור

הסיפור החדש שלי, "בשניים", הוא אולי הקצר שכתבתי אי פעם – פחות מ-100 מילה. והוא התפרסם ממש עכשיו בכתב העת הספרותי "קול ההמון".

יש בו אהבה. וגם משהו אחר לגמרי. הוא פרץ מתוכי ערב אחד, לא מזמן, והיה לי ברור שאני צריכה למצוא לו בית.

קריאה נעימה 🙂

לסיפור

אי שם בלב המדבר, איש צעיר שליבו פצוע מבקש מאדם זקן ושבע לקחים שילמד אותו. "היכולת לראות את העבר אינה מומלצת לבן אנוש", אומר לו הזקן, אך הוא לא מוותר, הזכרונות המרוחקים רודפים אותו. סיפור פנטזיה שכתבתי, שהתפרסם בכתב העת הספרותי "בלי פאניקה" ב-08/09/2020 ושאני גאה בו מאוד.

"הממד הרביעי" התחיל כשנתיים לפני שפורסם עם זיק של רעיון, שנשכח מהר כשהחיים לקחו למקומות אחרים. הוא נולד מחדש עבור סדנת כתיבה שהשתתפתי בה והכתיבה שלו התמשכה הרבה אחריה, התפתלה, השתנתה והתעצבה ובהמשך גם נערכה, עד שהוא הבשיל לכדי האהוב עליי מהסיפורים שכתבתי (עד לזמן כתיבת שורות אלה). קריאה נעימה :).

לסיפור