לפעמים, הכתבות הכי חשובות הן אלה שהכי קשה לכתוב. על פניו, דיווחתי על זיהומים סביבתיים-בריאותיים בעוטף בעקבות מתקפת הפתע והמלחמה, לא על נרצחים או פצועים או חטופים. אבל בכל מילה שהמרואיינים אמרו, בכל מילה שכתבתי, ככל שהבנתי יותר את עומק הנזק – האסון הנורא של ה-7 באוקטובר ניבט אליי מן הקרקע, המים והאוויר. דרך הזיהום שקליעים יצרו, ראיתי את היריות. דרך גגות האסבסט שנשברו, את הרקטות שממלאות גם היום את השמיים.
המתקפה של חמאס יצרה בעוטף זיהומים סביבתיים מסוכנים מאוד לבריאות, שחובה-חובה לטפל בהם כחלק מהשיקום הקריטי של האזור, לפני שאנשים יחזרו לשם. כי לא מגיע להם להיפגע יותר ממה שהם כבר נפגעו. ולמי שכבר שם, מומחים ממליצים בחום במינימום לעטות מסכת פנים טובה וכפפות.
כעסתי כשקראתי את ההתבטאות הפרו-פלסטינית של גרטה טונברג, אחרי שהיא לא טרחה לומר מילה על האירועים המזעזעים של ה-7 באוקטובר. אין לי ספק שהתבטאויות כמו אלה לא רק מזיקות לישראל, אלא גם למאבק הסביבתי שגרטה היא ממוביליו. חשוב להבהיר שסביבה היא לא עניין של ימין ושמאל – אלא של כולנו, תושבי כדור הארץ, והתבטאויות כמו של גרטה יוצרות פוליטיזציה מסוכנת שלו.
כתבתי המון בחיי, אבל מעולם לא טור דעה. אבל יש לי דעה. וזה היה הטקסט העיתונאי המהיר ביותר שכתבתי אי-פעם. מאז שהתפרסם הבוקר, הוא זוכה לכמות גבוהה מאוד של כניסות בוואיינט. מוזמנים ומוזמנות לקרוא ולהפיץ, ושיהיו לנו ימים שקטים.
אז זכיתי לראיין חוקרת ישראלית שגילתה משהו מדהים באמת: שמושבות של הבוטריל הפרחוני, בעל חיים מהמם שאתם לא מכירים, מזדקנות בשלמותן – ואז מצעירות שוב, כולם יחד. מטורף.
עוף החול, מה שנקרא, גרסת המציאות. או "אורשינה", בשמו התלמודי – השם שד"ר אושרת בן-חמו המוכשרת נתנה למעגל הזה.
היה לי מהמם להכיר את הסיפור ואת היצור הזה, ולכם יכול להיות מעניין לקרוא את הכתבה שלי בנושא, עכשיו ב-ynet:
מהפך מתחולל כיום ביער האמזונס, ומאחוריו עומד חוקר: פרופ' פאולו ארטקסו, מהמדענים החשובים בעולם, חיבר את התוכנית שמיושמת כיום בברזיל כדי לשקם ולפאר מחדש את יער הגשם הפצוע. כשהוא ביקר בישראל לאחרונה, הלכתי לפגוש אותו.
ארטקסו סיפר לי איך עושים שינוי, הסביר מדוע כריתת היערות שביצעה ממשלת בולסונארו הייתה מנוגדת לחוקה – ולמעשה מיותרת, והשמיע מסר ברור כשמש ביער: "עדיין לא מאוחר מדי".
ראיון שהיה לי מרתק לערוך, עם אדם יחיד במינו, שבאמת ובתמים – משנה את העולם. וזה לא משהו שאפשר לומר על הרבה אנשים.
כששמעתי לראשונה את סיפורו של טוביאס קרטר, היה לי ברור שאת הכתבה עליו אני חייבת לכתוב בעצמי. טוביאס טייל מסביב לעולם (כמו שעשיתי גם אני) במשך שנים – ואז החליט לקבל על עצמו שליחות. תחת תנאים בלתי-אפשריים ובלי שום ניסיון בתחום, הוא קנה ושיפץ ספינה ישנה, והשיט אותה אל אזור הקוטב הצפוני. כשחזר, הוא התחיל לספר לעולם על שגילה.
כשדוטי, החתולה שלי, הלכה לעולמה אחרי שהייתה איתי 17 שנה, הרגשתי שאיבדתי בת משפחה. הכאב שחשתי היה אדיר. אבל היחס שקיבלתי מהחברה היה מזלזל יחסית, כי היא הייתה "רק" חתולה. אני לא יכולה לספור כמה אנשים אמרו לי פשוט לאמץ חתול חדש, כאילו נלקח ממני משהו חסר משמעות.
כמעט שנה אחרי, הייתי בוובינר בנושא אבל על בעלי חיים, וגיליתי שלמה שחוויתי יש שם, "יגון משולל זכויות". שכל כך הרבה אחרים חווים את מה שאני חווה. שהמודעות למה שאנחנו עוברים בחברה נמוכה מאוד. ושהעובדה הזו מחמירה משמעותית את הכאב האדיר-גם-ככה של רבים מאוד במצבי.
אז כתבתי על זה כתבה, שעוררה הדים. אני מראיינת בה את סטפני רוג'רס, המומחית שדיברה באותו וובינר, ואת מומחית החתולים ריבי מאיר, והיא פורסמה ב-ynet. כדי לעזור למי שאיבדו, ולספר למי שסובב אותם.
חתולים! מדעי המוח! בכתבה חדשה שלי ב"הארץ" אני כותבת על האופן שבו חתולים רואים אשליות אופטיות – ואיך החיבה שלהם לישיבה בקופסאות איפשרה למדענים לחקור את הנושא. ויש שם גם שלל תופעות אינטרנט חתוליות, ומחקר מדעי שבדק ברצינות האם חתולים הם נוזל, וגם תמונות וסרטונים, אל תדאגו. ודוטי היפה שלי מככבת שם כדוגמה לחתולה בקופסה (של משחק קופסה, כמובן)
עדר קטן וייחודי של פרות חופשיות רועה ברמת הגולן מאז 1967. הן הצליחו לשרוד מלחמות, מחלות ומבצעי חיסול מאורגנים. כעת, האישה שמלווה אותן במשך שנים מקווה שהן יקבלו הגנה רשמית מהמדינה
רחלי ווקס, זווית
מי שמטייל בשעות אחר הצהריים בין נחל משושים לנחל זוויתן שברמת הגולן, עשוי לראות אותן: עדר של כמה עשרות פרות במרעה. במבט ראשון ניתן לחשוב שמדובר בעדר רגיל – פרות בוגרות ועגליהן הקטנים, חומות, שחורות ולבנות, שהולכות להן בשלווה בין הסלעים והשיחים, אך בניגוד לפרות אחרות שבהן ניתן להיתקל בעת טיול בצפון, הן לא שייכות לחקלאי כלשהו שמגדל אותן לצורך ייצור בשר או חלב לשימושו של האדם.
הפרות האלו לא נמצאות בבעלותו של איש. למעשה, מדובר בעדר היחיד בישראל של פרות חופשיות.
מקורו של עדר פרא זה (שדרוזים קשישים מכנים "עדר הג'אולני") דומה לזה של רבים מעדרי הפרות המסחריים שקיימים כיום ברמת הגולן. "הפרות שנשארו ברמת הגולן במלחמת ששת הימים, ולא עברו לסוריה יחד עם בעליהן הסורים, היוו את הבסיס להקמת עדר הבקר הישראלי בגולן", אומרת רחלי גבריאלי, מנהלת תחום בקר לבשר בשירות ההדרכה והמקצוע (שה"מ) במשרד החקלאות. לדבריה, רוב הפרות הללו נאסף על ידי מגדלים ישראלים אחרי 1967 – אך לא כולן. "נותר גרעין של כ-150 פרות שלא נאסף – כנראה שאלה היו הפרות הטמפרמנטיות יותר, אלה שהיה קשה להוביל למכלאה. הן פשוט נשארו להן באזור, ומאז ועד היום הן לא נוהלו על ידי בני אדם".
שורדות היטב ללא האדם
"הפרות האלה מתנהלות למעשה כמו חיות בר", אומרת גבריאלי. "הן אוספות את המזון שלהן בעצמן בטבע, ממליטות את העגלים שלהן באופן טבעי, ולא מקבלות שום תוספות מזון או טיפולים וטרינריים".
פרות שמגודלות בתעשיית הבשר והחלב לא מסוגלות להיכנס להריון או לייצר חלב בכמות מספקת להנקה ללא תוספות מזון שניתנות להן על האדם. הפרות התעשייתיות נדרשות גם לקבל חיסונים נגד מחלות וטיפול נגד קרציות, שנועד למנוע קדחת קרצית – אחד מהגורמים העיקריים לתחלואה ולתמותה בפרות בישראל.
עם זאת, פרות הפרא שורדות היטב, ממליטות ומניקות את עגליהן גם ללא כל תמיכה תזונתית או וטרינרית מצד האדם. הסיבה לכך היא שבעשורים האחרונים, גזעי הפרות המסחריים בישראל השתנו מאוד: הנקבות זווגו עם פרים מחו"ל, כך שהגזעים הישראליים הפכו בהדרגה לדומים יותר לאירופיים ולאמריקניים. מגופן של פרות אלה אפשר לייצר יותר בשר והן מפיקות כמות גדולה יותר של חלב, אך הן לא מותאמות לתנאים המקומיים בישראל, ולכן זקוקות לטיפול תומך רב. "באופן כללי, ייצור עומד בסתירה לעמידות", מסבירה גבריאלי. "ככל שנטפח ונשפר את הייצור, בין אם מדובר בבשר, בחלב או בפירות, העמידות של הגזע או הזן תיפגע".
פרות הפרא, לעומת זאת, לא עברו כל טיפוח מאז 1967, ולכן הן נשארו דומות לפרות שחיו באזור באותם ימים: קטנות יותר ומותאמות יותר לתנאים המקומיים. "כשאנחנו נוסעים למדינות עולם שלישי, אנחנו לרוב לא יכולים לשתות בהן את המים, אבל המקומיים כן יכולים", אומרת גבריאלי. "כך גם גזעי בעלי חיים מקומיים כמו הפרות מפתחים עמידות על ידי חשיפה מתמשכת לגורמי תחלואה שמאפיינים את השטח, לאורך שנים ודורות, והיא שקולה לחיסון. מדובר בגזע שמותאם במידה מקסימלית לסביבה שבה הוא חי".
כחלק מהתאמה זו, פרות הפרא מעט קטנות יותר מאלה ששייכות לעדרים המסחריים. "הפרות שוקלות קצת פחות מ-400 קילוגרם, כשפרה ממוצעת בעדר הישראלי שוקלת כיום כ-600-550 קילוגרם", אומרת גבריאלי. "אמנם, גם הפרה שאנחנו מכירים היא קלת תנועה יותר ממה שאנשים נוטים לחשוב, אבל פרות הפרא הן הרבה יותר אתלטיות, הן מסוגלות לברוח כמו טיל ולרוץ במדרון כמו צבאים".
ניסיונות השמדה ואישומי שווא
הקומפקטיות היחסית של הפרות גם מגנה עליהן מפני איומי ציד. "בעבר היו ניסיונות לא-חוקיים לצוד אותן, אבל ככל שהטיפוח התקדם הבשר שלהן איבד מאוד מערכו – מדובר בבשר רזה מאוד שאין לו ערך כספי", אומרת גבריאלי.
עם זאת, גורמים אחרים פגעו בעדר בצורה משמעותית לאורך השנים, ואף איימו על המשך קיומו. "בשנות ה-90 הוחלט בשירותים הווטרינריים שהעדר הוא מקור למחלות, ויצאה הוראה להשמיד אותו", מספרת גבריאלי. "מתוך 150 פרות שחיו אז בעדר, ירו ב-70. ההרג הפסיק רק כשד"ר דורון טיומקין, שהיה אז וטרינר של החקלאית (קואופרטיב וטרינרים שמשרת את רוב משקי החלב והבשר בישראל, ר.ו), יצר מחאה ציבורית רחבה מאוד בנושא". גבריאלי מציינת שהפרות שנורו נבדקו לאחר מותן, ונמצא שהחששות היו כוזבים – ושהן היו נקיות מכל תחלואה.
לאחר האירוע הקשה, עדר הפרות חי בשקט במשך כמעט 30 שנה. עם זאת, לפני כמה חודשים קם איום חדש על קיומו. "גורמים ברשות הטבע והגנים רצו להשמיד את העדר, כי הם תלו בהם את האשם בזיהום הנחלים באזור", אומרת גבריאלי. "עם זאת, על פי חישוב כמותי שערכתי, התרומה המקסימלית האפשרית של הפרשות פרות לזיהום נחלים היא כ-4 יחידות שיוצרות מושבות של חיידקי קולי (Escherichia coli), ואילו משרד הבריאות קובע שנחל מסוים מסוכן לרחצה לבני אדם אם הזיהום בו על פי הבדיקות הוא ברמה של מעל 400 יחידות. כלומר, זה ברור שיש לזיהום מקור אחר, שהוא לא בקר".
"אנשי רשות הטבע והגנים נפנפו אותי כל התקופה הזאת ולא היו מוכנים לשמוע אותי", אומרת גבריאלי. "מנכ"ל משרד החקלאות הוציא מכתב לרשות הטבע והגנים שבו נכתב שאנשי המקצוע במשרד משוכנעים שהעדר הוא לא המקור לזיהום, אבל זה לא שכנע אותם. בסופו של דבר, הצלחנו להוריד את רשות הטבע והגנים מהכוונה לפגוע בעדר כרגע, בעזרתה של טל גלבוע, יועצת ראש הממשלה לענייני בעלי חיים, שנכנסה לסיפור, יצרה דיאלוג ישיר עם מנכ"ל הרשות ושכנעה אותו שההשמדה מיותרת ושהיא לא תפתור את בעיית זיהום הנחלים".
מרשות הטבע והגנים נמסר בתגובה: "לא היו דברים מעולם. עדר הבקר הסורי הוא חיית משק שנותרה בשטח נחל משושים ללא בעלים. עדר זה פעיל קרוב מאוד לערוץ הנחל ובתוכו שהוא שמורת טבע, ועקב כך משפיע על איכות מי הנחל בהפרשותיו. במסגרת פרויקט מקודמת פעילות לצמצום פעילות בקר בערוצי נחלים, בו שותפים המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות, רשות המים ורשות הטבע והגנים. פעילות זו כוללת הצבת שקתות מים המרוחקות מנתיבי הזרימה, וגידור חלק מהמקטעים. שקתות כאלה נמצאות בהקמה גם באזורים בו נמצא הבקר הסורי בכדי לצמצם פעילות בנחלים. כמצוין מעלה, לפרויקט שותף גם משרד החקלאות. כמו כן יש לציין שזו לא חיה מוגנת, אלא חיית משק שהתפראה".
מקור העמידות של הגזע
אם בשנות ה-90 העדר כלל כ-150 פרות, הרי שהיום מספרן קטן הרבה יותר ועומד על כ-40 (כמחציתן נקבות וכמחציתם זכרים). לדברי גבריאלי, סביר להניח שהסיבה לכך נעוצה בפגיעה המשמעותית בגודל העדר בשנות ה-90. "ברגע שהורגים פרטים מאוכלוסייה, במיוחד כשמדובר בעדר, שיש לו מרקם חברתי עדין מאוד, פוגעים ביכולת ההשתקמות שלה – וזה כנראה מה שקרה לעדר הזה", היא אומרת. "כשגודל של אוכלוסייה יורד מתחת לסף מסוים, קצב הריבוי שלה יורד, כי המגוון הגנטי שלה קטן וכך העמידות שלה נפגעת". לדבריה, ייתכן גם שמתבצעות הרבעות בין פרטים עם קרבה משפחתית עקב קוטן האוכלוסייה, מה שפוגע בין השאר בפוריותם של הצאצאים.
לדברי גבריאלי, חשוב לשמור על פרות הפרא בגולן, בין השאר, למען הפרות שחיות במשקים המסחריים. "עקב השפעותיו של משבר האקלים וההרחבה בתפוצתן של מחלות, יום אחד, והיום הזה לא מאוד רחוק, נצטרך להבין מה מקור העמידות של הגזעים המקוריים, ולשלב את הגנים שאחראיים לעמידות הזו בתוכניות טיפוח", היא אומרת. "הידע הזה לא קיים בעולם וצריך לייצר אותו כאן בישראל".
מעבר לכך, לדברי גבריאלי, האחריות של ישראל לשמור על פרות הפרא היא חלק ממחויבותה לקיום אמנות בינלאומיות שעליהן היא חתומה – ביניהן האמנה לשימור המגוון הביולוגי מטעם האו"ם. "הנושא של גזעי מקור מקומיים מקבל היום חשיבות גדולה מאוד בעולם, וזה בא לידי ביטוי גם באמנות בינלאומיות כאלו", היא אומרת.
"40 הפרות האלה לא מהוות מטרד, והן לא היוו מטרד גם כשהן היו בשיא גודלן – הן לא גזלו מרעה מאף אחד ולא גרמו שום נזק לבני אדם, לסביבה או לעדרים השכנים", מסכמת גבריאלי. "מעולם לא הייתה סיבה מוצדקת לפגוע בהן ואני אשמח מאוד אם העדר יצליח לשרוד לאורך הדורות גם בעתיד".
חוץ מהרטיבות, אני מזהה יום שאחרי גשם לפי שלל החלזונות שנמצאים מחוץ לבית שלי, והולכת בזהירות בין הטיפות והקונכיות כדי לא לפגוע בהם. נו, הם חמודים. אז כתבתי משהו עליהם, ועל האנשים שמאמצים אותם כחיות מחמד. כתבה שלי שהתפרסמה ב-ynet ב-28/11/2020 ו-וואי כמה תגובות קיבלתי עליה, כולל דיווחים על אנשים שלא שמעו עליי מעולם אבל החליטו לאמץ להם ברל'ה בעקבותיה :).
(צילום התמונה: אלכס רינגר) במקומות שונים בישראל החלו לאחרונה להופיע על מדרכות כיתובי גיר מסתוריים, שבהם מצוינים שמותיהם של צמחי בר שסמוכים להם. גיליתי שמדובר במיזם שהתחיל אצל חובב טבע אחד מנשר, ושהולך וצובר תאוצה כיום, במטרה להעלות את המודעות לחשיבותם של צמחי הבר שמקיפים אותנו בכל יום, ובדרך כלל זוכים ליחס של "עשבים שוטים". כתבה שלי שהתפרסמה ב-ynet ב-04/09/2020.
(של משחק קופסה, כמובן)
