"את תולדותיה אני רואה על פניה". מהמשפט הזה צמח לי סיפור שלם, קצר. ועכשיו, אני שמחה לספר לכם שהוא התפרסם בגיליון פרוזה מיוחד של כתב העת הספרותי "סלון הדחויים". מוזמנים ומוזמנות לקרוא:
את הסיפור הזה כתבתי כבר לפני כשנתיים. הוא התחיל מהכאב על הפטירה של דוטי, חתולתי האהובה. וגם ממחשבות על מה שראיתי בגופם של הסובבים אותי. והוא צמח לסיפור שלא דיבר על אף אחד משני אלה, אבל במובן מסוים, דווקא כן דיבר. אני שמחה שהוא מצא סופסוף בית טוב.
אפשר לקרוא את הגיליון המלא של "סלון הדחויים" ממש פה, אני גאה להופיע בו לצד שמות מרשימים מאוד. אפשר גם להשיג אותו בעותק חי ומודפס ב"נסיך הקטן" בירושלים וב"מובי דיק" וב"מדף הספרים של פאני" בת"א. וכרגיל, אפשר לקרוא עוד סיפורים שלי פה באתר :).
עריכה: מסתבר שהסיפור פורסם בעוד מקומות! במגזין גלויה ובאנתולוגיית סיפורי ריפוי לכבוד "יום ההשראה הבינלאומי". אז אפשר לקרוא אותו גם שם 🙂