אי שם בלב המדבר, איש צעיר שליבו פצוע מבקש מאדם זקן ושבע לקחים שילמד אותו. “היכולת לראות את העבר אינה מומלצת לבן אנוש”, אומר לו הזקן, אך הוא לא מוותר, הזכרונות המרוחקים רודפים אותו. סיפור פנטזיה שכתבתי, שהתפרסם בכתב העת הספרותי “בלי פאניקה” ב-08/09/2020 ושאני גאה בו מאוד.
“הממד הרביעי” התחיל כשנתיים לפני שפורסם עם זיק של רעיון, שנשכח מהר כשהחיים לקחו למקומות אחרים. הוא נולד מחדש עבור סדנת כתיבה שהשתתפתי בה והכתיבה שלו התמשכה הרבה אחריה, התפתלה, השתנתה והתעצבה ובהמשך גם נערכה, עד שהוא הבשיל לכדי האהוב עליי מהסיפורים שכתבתי (עד לזמן כתיבת שורות אלה). קריאה נעימה :).
“ההמראות היו תמיד החלק האהוב עליי, וגם על אבא. הטיסה עצמה לא הייתה אף פעם החלק המרגש, לא כל כך הרגשתי תוך כדי הטיסה שאני נמצאת גבוה-גבוה בשמיים, שזה הרי כל הכיף. הנחיתות היו מאוד הדרגתיות, הכל קרה כל כך לאט שבקושי הייתי שמה בכלל לב שחזרנו אל הקרקע. אבל ההמראות? הן היו כיפיות ממש”.
באוקטובר 2018, סיפור שכתבתי היה אחד מאלה שנבחרו מתוך עשרות שנשלחו עבור ערב ההקראה “סיפורים מהחיים” מטעם “סדנאות הבית”, והקראתי אותו בקפה יודפת מול קהל של כמעט 100 איש. הנה, תראו גם אתם:
הכל התחיל במוצאי שבת אחת, כשהתחשק לי לכתוב סיפור וחיפשתי תירוץ. נתקלתי במקרה במודעה של ערב ההקראה הנ”ל, שנושאו היה “המראות ונחיתות”, אך אבוי: רק ארבעה ימים נותרו עד הדדליין להגשת הסיפורים – ואני כותבת לאט. עם זאת, לקחתי על עצמי את האתגר. רוב הימים עברו עליי בלשבור את הראש בניסיון לחשוב על רעיון מתאים וטוב לסיפור. ביום שלישי, כשחיכיתי לקבוצה שאיחרה מאוד להדרכה שהעברתי בספרייה הלאומית, הרעיון קפץ לי פתאום לראש, ופתאום הכל היה ברור. התחלתי לכתוב מילים ופסקאות כשחיכיתי לתור אקראי בקופת חולים על דפי טיוטה שביקשתי מהמזכירה, ולא הפסקתי עד שהוא נשלח, זמן קצר לפני הדדליין.
הסיפור הזה הפך לראשון שכתבתי שהגיע לקהל, הראשון שעבר עריכה מקצועית, הראשון שזכה להערכה חיצונית. אבל לא האחרון :).
