גם בסביבה, זו הייתה שנה מאתגרת. התחלנו עם ביטול המס על חד-פעמי, סיימנו בשיא מלחמה – שלה גם השלכות סביבתיות משמעותיות, ובאמצע היו לנו שלל סיפורי בעלי חיים, חיידקים, צמחים, טבע, פטריות, מינים פולשים – ומה לא. בעודי מסתכלת קדימה אל 2024, עברתי על 2023, החל מאוקטובר הנורא וגם לפני. וסיכמתי את השנה, בסביבה.
הגפרור נדלק, ומיד כבה. היא הביטה בו בחוסר סבלנות.
“נו, אני צריכה עוד לסיים דברים לעבודה הערב”.
הוא לא הסתכל עליה, ושלף גפרור נוסף. הפעם הוא נשבר לפני שנדלק.
מה היא כבר ציפתה שיקרה.
*
כבר מזמן לא טוב. לא טוב לא טוב. אבל נשארים. מחזיקים. כי הילדים. כי ההרגל. כי זוכרים, שפעם. היא שוב ושוב מתאכזבת. הוא מנסה שלא לחשוב על שרע, עד כמה שאפשר. הם חיים באותו בית. והאוויר ביניהם ריק.
*
הגפרור הבא לא נדלק בכלל. שניים נוספים נכבים מהר כל כך ברוח של דצמבר. שמונה נרות של היום האחרון־בהחלט שיכול להיות בו אור מסתכלים אליהם מהחנוכייה. טריים, הלהבה לא נגעה בהם מעולם.
“אולי יש לך מצית?” הוא מקווה.
“אתה יודע שהפסקתי”.
“כן, אבל… בכל זאת”.
ההבעה החמוצה על פניה. “בכל זאת, לא. אין לי”.
עוד גפרור מוצא את מותו המהיר־מדי.
*
בימים הטובים היה אור ביניהם. אש אהבה מילאה אותם. והניצוץ הזה, בעין. הגיץ. הנקודה הקטנה מתחת לקשתית שבערה, בערה, כשראו זה את זו. כשחשבו. כשאהבו. פעם, זה היה קיים.
*
גפרור אחד נותר, ושמונה נרות בתולים. כמעט הזמן לוותר וללכת. האוויר מקפיא והעננות אפורה. הגפרור בידו, והקופסה בשנייה. היא מגנה בידה על כפיס העץ הדק, מכסה. והוא נדלק. עוברת שנייה, ושתיים, והלהבה נותרת. “מהר!” היא אומרת, והוא מדליק. נר אחד, ושניים, וחמישה, ושמונה, ואפילו שמש שמנצח על כולם. והאור גדול ובוהק ולוהט ביניהם.
“גפרור אחד לשמונה נרות”, הוא צוחק. “ממש נס חנוכה”.
היא מחייכת, לרגע.
האוויר עוד קר. החורף החשוך עדיין בשיאו. אבל בעיניה שמביטות בו ובעיניו שמביטות בה, אור החנוכייה משתקף. מתחת לקשתיותיהם של שני בני זוג ותיקים, הוא נוצץ כגיץ קטן. בוער.
(נכתב בסדנת כתיבה אקראית לחנוכה)
ההייטקיסטים של העוטף מצאו את עצמם השבוע הרחק מהתופת, בדובאי. במקום המשלחת הישראלית המנופחת שהייתה אמורה להגיע לוועידת האקלים של האו”ם הוחלט לשלוח משלחת מצומצמת מאוד שבליבה אנשי קלינטק וקליימטק – שהם והחברות שאותן הם מנהלים סבלו הרבה במתקפת ה-7 באוקטובר ואחריה, כולל אבדות טראגיות בנפש.
שוחחתי איתם לכבוד הנסיעה, ושמעתי על הקשיים – וגם על התקוות לקראת המפגש הבינלאומי.
(צילום: Anthony Fleyhan, COP28)
לפעמים, הכתבות הכי חשובות הן אלה שהכי קשה לכתוב. על פניו, דיווחתי על זיהומים סביבתיים-בריאותיים בעוטף בעקבות מתקפת הפתע והמלחמה, לא על נרצחים או פצועים או חטופים. אבל בכל מילה שהמרואיינים אמרו, בכל מילה שכתבתי, ככל שהבנתי יותר את עומק הנזק – האסון הנורא של ה-7 באוקטובר ניבט אליי מן הקרקע, המים והאוויר. דרך הזיהום שקליעים יצרו, ראיתי את היריות. דרך גגות האסבסט שנשברו, את הרקטות שממלאות גם היום את השמיים.
המתקפה של חמאס יצרה בעוטף זיהומים סביבתיים מסוכנים מאוד לבריאות, שחובה-חובה לטפל בהם כחלק מהשיקום הקריטי של האזור, לפני שאנשים יחזרו לשם. כי לא מגיע להם להיפגע יותר ממה שהם כבר נפגעו. ולמי שכבר שם, מומחים ממליצים בחום במינימום לעטות מסכת פנים טובה וכפפות.
(צילום: יוסי זמיר, שתיל סטוק)
כעסתי כשקראתי את ההתבטאות הפרו-פלסטינית של גרטה טונברג, אחרי שהיא לא טרחה לומר מילה על האירועים המזעזעים של ה-7 באוקטובר. אין לי ספק שהתבטאויות כמו אלה לא רק מזיקות לישראל, אלא גם למאבק הסביבתי שגרטה היא ממוביליו. חשוב להבהיר שסביבה היא לא עניין של ימין ושמאל – אלא של כולנו, תושבי כדור הארץ, והתבטאויות כמו של גרטה יוצרות פוליטיזציה מסוכנת שלו.
כתבתי המון בחיי, אבל מעולם לא טור דעה. אבל יש לי דעה. וזה היה הטקסט העיתונאי המהיר ביותר שכתבתי אי-פעם. מאז שהתפרסם הבוקר, הוא זוכה לכמות גבוהה מאוד של כניסות בוואיינט. מוזמנים ומוזמנות לקרוא ולהפיץ, ושיהיו לנו ימים שקטים.
לתרגום של הכתבה לקהל בינלאומי, באתר Ynetnews באנגלית
(איור: DonkeyHotey, flickr, CC BY-SA 2.0)
כדי לאפשר קצת הקלה והפוגה בימים קשים אלה, ריכזתי עבורכם אוסף של כתבות חיוביות ונעימות שלי בנושאי מדע וטבע, שמתאימות למבוגרים וגם לצעירים. למי שמחפשים תעסוקה במרחבים המוגנים או בבתים, למי שקראו כבר יותר מדי חדשות, למי שפשוט צריכים רגעים של שפיות בין כל מה שקורה עכשיו.
רחלי ווקס מספרת עובדות מגניבות וסיפורים מעניינים באינספור נושאים שונים ומשונים: על החלל החיצון העתידי, אמריקה של תחילת המאה הקודמת, עולמות מכושפים מיתיים ומסתוריים, ייצור יין, תפירת שמיכות או הימורים על מירוצי גמלים – והשער אליהם הוא משחקי קופסה, ועולמות התוכן הצבעוניים שלהם.
אין כל צורך להכיר את המשחק שהפרק עוסק בו. פודקאסט למי שלא משחקים משחקי קופסה וגם למי שכן 🙂
![לשחק עם העובדות, פרק 2: טיקט טו רייד והרכבות הראשונות בארצות הברית [פודקאסט]](https://racheli.me/wp-content/uploads/לוגו-2-1024x1024.jpg)
![הפרק הראשון של "לשחק עם העובדות" עכשיו באוויר! [פודקאסט]](https://racheli.me/wp-content/uploads/לוגו-1024x1024.jpg)
לכבוד חג הסוכות, התראיינתי לספיישל “יודע חקלאי פיקח” בהגשת איתי (“הצ’ייסר”) הרמן בגלי צה”ל, בנושא המצאות אנושיות בהשראת הטבע. דיברתי על שלל פתרונות שהטבע כבר מצא לבעיות שלנו, מכפות הרגליים של דובי הקוטב, דרך מטריות מפרחי לוטוס ועד לטפטפות הכה-ישראליות, וגם עניתי על השאלה: האם באמת נפל לאייזיק ניוטון תפוח על הראש?
האזינו ממש כאן:
חג שמח לכולם ולכולן 🙂
אני ממשיכה במסע בעקבות הדבורים לחג, והפעם: מחקר חדש חושף שהדבורים התפתחו לפני מעל 120 מיליון שנה ביבשת דרומית קדומה בשם גונדוואנה. יצאתי לבדוק את הנושא, וגיליתי שהדבש שלנו עתיק (ודרומי) יותר ממה שהיינו חושבים. כך מגיעה לפתרונה תעלומה ותיקה!
וגם: מה הקשר בין התפתחות הדבורים להתפתחות הפרחים?
באיזה דבש אתם טובלים את התפוח שלכם השנה, לכבוד החג? דבש הדרים? דבש ממבחר פרחי בר? או פשוט זה שהכי זול בסופר? מאחורי כל צנצנת דבש עומדת דבורה, ומאחורי כל דבורה עומד הפרח שהיא אספה ממנו את הצוף המתוק אל הכוורת כשיצאה למרעה (כן כן, גם דבורים רועות). וכמו שאנחנו מה שאנחנו אוכלים – הדבש שלנו הוא מה שהדבורים שהכינו אותו ינקו מהפרח.
אז מאילו פרחים אוכלות דבורי הדבש של ישראל? מי הם חובבי דבש הבצל בארץ, ואיזה סוג של דבש יוקרתי נמכר למדינות ערב? למה דבש מיובא לישראל, למרות ריבוי הכוורות כחול-לבן? ומה נעשה כיום כדי להעשיר את תזונתן של הדבורים?
כל התשובות – בכתבה חדשה שלי לכבוד החג בוואיינט.
שנה טובה ממני! 🙂
